מריבות בין אחים: להתערב או לא?

שוב הם רבים – ואתם לא בטוחים מה לעשות. להתעלם? להתערב? אולי פשוט לצעוק בעצמכם...

חשוב לדעת – זה קורה בכל בית. ילדים רבים גם כל 10 דקות – וזה לא אומר שמשהו לא תקין, אלא שיש פה הזדמנות ללמידה. אבל זה לא אומר שצריך להישאר פסיביים. המטרה היא לא למנוע ריבים – אלא ללמד איך להתמודד איתם. וכשההורים לומדים איך להתערב – הילדים לומדים לריב אחרת.

אז להתערב או לא?

לפני הכול – חשוב לזכור: זה לא רק עניין של גיל, אלא של מיומנות. השאלה האמיתית היא לא בן כמה הילד, אלא האם הוא כבר למד, דרך ליווי קבוע שלכם, איך נראית הקשבה, איך מבטאים רגש ואיך פותרים קונפליקט.

ילד בן 10 שמעולם לא תיווכו לו מריבות – עדיין צריך אתכם שם. ולעומת זאת, לפעמים בן 6 שכבר קיבל תיווך עקבי – יוכל להסתדר לבד.

כאן נכנסת האינטואיציה שלכם: להסתכל על הילד, על הדינמיקה, ולהרגיש – האם הם מצליחים לנהל את זה, או שכרגע הם זקוקים לעזרה?

Volling ושות' (2010) מדגישים את חשיבות התגובות ההוריות בהתמודדות עם קנאה בין אחים, ומציעים שסביבה משפחתית רגישה ותומכת יכולה לתרום לשיפור הקשר בין האחים.

איך כן להתערב?

צעד 1 – לעזור לתמלל רגש

נכוון את הילד לזהות מה הרגיש, במקום לשפוט אותו:

> "רצית לשחק והוא לקח – זה הכעיס אותך?"

מחקר של Smith & Ross (2007) הראה שתיווך רגשי כזה עוזר לילדים ללמוד לפתור ריבים גם לבד.

בגיל הרך – לא צריך להאריך. משפט קצר, חיבוק, מחווה שמחזירה קרבה – זה מספיק.

צעד 2 – הקשבה הדדית, בלי לשפוט

כל אחד מדבר – השני מקשיב. ההורה לא קובע מי התחיל – אלא עוזר להבין מה כל אחד חווה.

> "אז את נפגעת כי הוא אמר שלא רוצים אותך במשחק, ואתה כעסת כי היא לא חיכתה לתורך?"

מחקר של Recchia ושות' (2015) מצא שכשהורים עודדו הקשבה אמפתית – זה חיזק את הקשר בין האחים.

צעד 3 – לחשוב יחד על פתרון

נשאל:

> "יש רעיון שיעזור לכם בפעם הבאה?"

ואם אחד מציע – תמיד נבדוק גם עם השני:

"זה מתאים גם לך?"

גם אם לא נמצא פתרון – עצם השיח הוא ניצחון. וכשמישהו מנסה – נעודד אותו.

גם זה בונה מסוגלות (Smith & Ross, 2007).

ומתי דווקא לא להתערב?

מצב 1 – כשהכול עוד רגוע

אם הם לא פוגעים ולא צורחים – נקשיב מהצד. לפעמים הם יפתיעו אותנו.

מצב 2 – כשמתחיל טון פוגעני

אם אתם מזהים מבטים מעליבים, לעג, או דיבור קשה – מתערבים מייד. לא מחכים.

מצב 3 – כשהכול כבר גועש

אם יש בכי, פגיעות או אלימות – עוצרים הכול. מרגיעים. ואז – כשנשארים רגועים – חוזרים לשיחה.

זו ההזדמנות ללמידה.

אתם לא רק מגיבים – אתם מנטורים פעילים.

בכל פעם שאתם מתווכים ריב, אתם בונים בהם יכולת להקשיב, לדבר, ולמצוא דרך גם כשקשה.

וזו מתנה שהם ייקחו איתם הלאה.