אני רוצה לשתף אתכם במשהו

אני רוצה לשתף אתכם במשהו אישי. שיתוף שקצת מביך אותי, אבל הוא יכול לעזור גם לכם כהורים, בדיוק כמו שהוא היה משמעותי לי ולעדן.

"אני לא רוצה ללכת לגן" עדן אמרה.

"ים (שם בדוי) הבטיחה לי אתמול שנשחק ובסוף הלכה עם ילדה אחרת."

אנחנו בשביל הכניסה לגן והיא מסרבת להיכנס, מבטה יציב, עצוב ונחוש.

אני ממהרת ללימודים שלי, מקום שעד לא מזמן רק חיכיתי לחזור אליו. אבל היום, ממש כמו עדן, גם לי לא התחשק ללכת ל"גן" שלי.

שיתוף גדול מתורגם לקטן

באותו רגע עלתה בי התלבטות.

אם לשתף אותה במשהו שקרה לי בשבוע שעבר או להשאיר את זה אצלי.

חשבתי שאולי זה רק יחזק אצלה את התחושה שמה שקרה לה מצדיק דרמה גדולה.

אולי זה בכלל נושא של גדולים והיא לא תבין.

ואולי פשוט צריך להכניס אותה לגן, לא להאריך את הבוקר, ולהמשיך הלאה.

אבל ברגע אחד של החלטה, כמו שלמדתי שוב ושוב בלימודי הדרכת הורים, בחרתי לשתף.

רק הייתי צריכה לחשוב איך לנסח את זה במושגים שהיא מכירה מעולם הגן והחברויות שלה.

התיישבתי לידה ואמרתי:

"אוף... זה העליב אותך?"

עדן הנהנה ואמרה "כן".

אמרתי לה:

"את יודעת... גם לי ממש לא פשוט ללכת היום ללימודים."

"למה?" היא הסתקרנה.

"מישהי ביקשה שנהיה זוג במשימה כלשהי. הסכמתי. אבל בסוף היא הייתה עם מישהי אחרת. זה העליב אותי. לא הבנתי למה היא עשתה את זה. אני עדיין לא מבינה."

"ממש מעליב!" היא הסתכלה עלי בהזדהות ובריכוז, כאילו זה מסתדר לה עם מה שחוותה בעצמה.

היא המשיכה לשאול שאלות על מה שהיה, ואני אמרתי שאספר לה יותר בערב.

ביקשתי ממנה חיבוק שיעזור לי להתחיל את היום, והיא קמה וחיבקה אותי חיבוק אמיץ מכל הלב.

והופתעתי כשהיא נכנסה לגן בלי בעיה.

שיתוף גורר שיתוף

בערב התיישבנו יחד לפני השינה.

עדן שאלה בסקרנות מה קורה עם החברה שלי.

עניתי לה שעדיין אותו דבר, ושדווקא החיבוק המיוחד שלה נתן לי כוח ללכת ללימודים היום.

אני שאלתי אותה אם היא וחברתה השלימו.

היא הסתכלה עלי במבט מבואס ואמרה שגם היום היא לא שיתפה אותה.

שאלתי אותה:

"מה תעשי?"

והיא אמרה שהיא לא יודעת.

וזו הייתה הפעם הראשונה שלא ניסיתי לתת לה עצה.

אחרי רגע של שתיקה, עדן שאלה אותי:

"ומה את תעשי?"

אמרתי לה שאני לא מרגישה מוכנה להשלים, שאני עוד כועסת.

אבל שבינתיים אני ממש אשמח להמשיך לקבל ממנה חיבוקים מחזקים.

להרגיש משמעותי

מאותו יום שתינו התעניינו אחת במצבה של השנייה.

לעדן היו עדכונים יומיומיים מהגן, ולי עדכון שבועי מהמפגש שלי.

"אמא, דיברת עם החברה שלך?" היא שאלה בכל פעם שהתקרב יום הלימודים.

"לא... אני עדיין כועסת ולא רוצה," עניתי.

ובכל שבוע קיבלתי ממנה את החיבוק המחזק שלה, ושוב נשאלתי את אותה השאלה, ושוב עניתי אותו הדבר.

יום אחד היא אמרה:

"אמא, אתן צריכות לדבר כדי להשלים."

הסתכלתי על המבט הרציני והמתוק הזה.

מבט שמבין המון, גם אם היא עדיין לא יודעת ליישם את מה שהיא מבינה בעצמה. היה ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שהיא גם תיישם את זה במערכות היחסים שלה.

וזה גרם לי לראות פתאום משהו שאני מפספסת הרבה פעמים כשהיא משתפת אותי.

לפעמים נראה לי שהריבים שלה "שטותיים".

אבל בשבילה זה עולם ומלואו בדיוק כמו לי. העלבון שלה לא שונה מהעלבון שלי.

רק שהפעם היא כבר התגברה, והיא הסתכלה לראות אם גם אני אצליח. בדרך כלל אני זו שמעודדת אותה.

ובאותו יום רציתי להצליח. בשבילה וגם בשבילי.

אז אזרתי אומץ וניגשתי אל אותה חברה.

אמרתי לה שנפגעתי ממה שקרה.

התגובה שלה הפתיעה אותי.

דיברנו כמה דקות, קצת דמענו, הרבה התחבקנו, וזה היה סוף סוף מאחורינו.

כל הנסיעה חיכיתי לשתף את עדן.

ולפני שהיא הספיקה לשאול, סיפרתי לה.

היה לה מבט מלא גאווה, כמו מין חילוף תפקידים קטן וקסום בינינו.

אמרתי לה:

"זה בזכותך. לא היה לי אומץ, אבל את עודדת אותי כל הזמן עד שהצלחתי. תודה לך מתוקה שלי."

והגב שלה ממש הזדקף עם החיוך הגאה.

היא הייתה גאה בי וגם בעצמה.

המבט הנוצץ בעיניים שלה היה מבט של  תחושת משמעות: המשמעות שלה עבורי.

—

מה שהכי בלט לי מהשבועות האלה שביליתי בשיתוף "לייב" עם עדן,  הוא ששיתוף אמיתי לא בא ממקום של “ללמד שיעור”.

הפעם לא רציתי לחנך את עדן ולא ניסיתי להראות לה “איך עושים את זה נכון”. 

רק רציתי, באמת, מכל הלב, לספר לה משהו אמיתי שעובר עליי.

ובעקבות זאת היא הרגישה משמעותית.

היא ראתה שגם אני מרגישה, ומסתבכת ומתלבטת.

וזה לא הפחיד אותה שגם לאמא זה מסובך. להפך, זה פשוט חיבר בינינו.

זה נתן לה מקום להבין את עצמה דרך מה שקורה לי, ולי להבין אותה דרך מה שקורה לה.

היא תהיה אמא שיודעת להקשיב לשיתוף יום אחד, ובאותם רגעים זכיתי להרגיש איך זה לשתף אותה.

מתי לאחרונה שיתפתם את הילדים שלכם במשהו אמיתי על התמודדות שלכם?