איך תעזרו לילדכם להתמודד עם לידת אח?

"אמא, יש לי אוזניים קטנים?"

עדן בת השנתיים אמרה. זה היה אמצע הלילה. ישבנו על המיטה שלה בעודי מניקה את דניאל, אחיה הטרי.

עניתי איזו תשובה על יחסיות ושאלתי "למה?"

"אני רוצה אוזניים קטנים. כשיהיו לי אוזניים קטנים כמו לדניאל את גם תיקחי אותי על הידיים?"

זה הכאיב לי מאוד, להבין שככה היא מרגישה.

עניתי לה שאני אשמח לקחת אותה על הידיים גם עם אוזניים ענקיות ובכל צורה.

ובתוכי הבנתי שזו אחת הסיבות לעצב שראיתי אצלה. כמובן שרק לשאת אותה על זרועותיי יותר לא הספיק כדי לשנות את התחושות שלה ואת הדינמיקה המאתגרת עד מאד שהבית שלנו חווה.

דניאל נולד, ועדן, שהייתה עד לפני רגע מרכז עולמי, פשוט השתנתה. פתאום הילדה הגמולה חזרה להרטיב, בייחוד בזמן שהנקתי. וזו הייתה רק ההתחלה… כל פעולה שגרתית הפכה לזירת קרב: היא סירבה להכנס לגן, הגיבה בבכי מטורף לדרישתנו שתכנס להתקלח, והשינה שלה התדרדרה לרמה שלא עצמנו עין. הרגשתי אשמה נוראית.

הסתכלתי על עיניה המבריקות בחשכת הלילה. היא נראתה כל כל מתוקה, כל כך גדולה פתאום מול דניאל הזעיר.

באותו רגע הבנתי: בעלת האזניים הבינוניות הללו לא עושה לי דווקא. היא באבל. היא מנסה להגיד לי בכל דרך, מההרטבות ועד הצרחות באמבטיה: "אמא, אני גם כאן. אמא, אני גם קטנה וגם אני עדיין צריכה שתחזיקי אותי".

הלילה ההוא הוביל אותי להדרכת הורים ששינתה לי את כל נקודת המבט. הבנתי שזה לא יעבור ב"קסם", אני צריכה לעבוד בזה. למדתי להציב גבולות באסרטיביות נעימה, למדתי לייצר לה "זמן איכות" עם כותרת ברורה, והכי קשה, למדתי להתאפק. לנשום עמוק ולא לצעוק "זהירות!" בכל פעם שהיא התקרבה לתינוק למרות שרעדתי מפחד. פשוט למדתי לסמוך עליה.

חמש שנים אחרי, כשנכנסתי להריון השלישי, כבר לא הייתי אותה אמא. 

הכנה ללידה, הקורס לילדים

בסיבוב הזה שיתפתי את הילדים בהכל. כבר בשלב ההריון ואפילו משלב מוקדם. 

לא הצגתי להם עולם ורוד, אמרתי להם שיהיה לי פחות זמן אליהם ושזה יהיה קצת קשה בהתחלה. 

אמרתי להם שגם אם זה יהיה קשה בהתחלה, זו מתנה משמעותית לחיים שלהם.

עדן, שהפכה בינתיים לילדה מדהימה בת 7, הסתכלה עלי ואמרה: "אמא, אני חושבת שלדניאל יהיה הכי קשה, כי הוא עוד לא היה אח גדול אף פעם". ואני, כמדריכת הורים ידעתי שבאמת לרוב הכי קשה לילד האמצעי.

ואכן, לא עבר זמן רב ודניאל בן ה-4 הגיב ברגרסיות למיניהן בגן עוד בעודי בהריון. 

מצויידת בנסיון ובידע, לא חיכיתי שדברים יסלימו. על אף הבחילות שמילאו את יומי, לקחתי אותו לזמן איכות של הנאה צרופה האחד מהשני. 

בהזדמנות אחרת שאלתי אותו מה הוא חושב שיקרה כשיוולד “צנובר”? 

"לא יודע."

"מה נעשה אחרי הגן?"

"אתם לא תוכלו לאסוף אותי. אתם תהיו עם צנובר."

הרגעתי אותו שתמיד מישהו מאיתנו יהיה איתו ורק לפעמים-לפעמים יעזרו לנו דודים וסבים שהוא אוהב.

"אתה עדיין שמח שיהיה לך אח תינוק?"

"לא, תינוקות מעצבנים. הוא יפרק לי מגדלי מגנטים". 

"הממ… אתה ממש צודק שתינוקות אוהבים לפרק דברים, אבל זה רק כי הם לא מבינים עדיין מה הם עושים. אני ואתה נלמד אותו לבנות ונבנה רק בשבילו מגדלים שנרשה לו לפרק!"

הראיתי לו סרטונים שלו כתינוק, הזכרתי לו כמה הוא אוהב לשחק עם עדן וללמוד ממנה, ואמרתי לו: "זה מי שאתה תהיה בשבילו".

באותו ערב בטקס השינה שלו, דניאל הרים לי את החולצה, חשף את בטן ההריון המתוחה, נישק אותה ולחש במתיקות: "היי צנובר. אני אח שלך דניאל. אני בן 4. כשאהיה בן 5 אתה תיוולד. אני אוהב אותך".

ארבעה חודשים אחר כך, ביום הולדתו החמישי, נולד רון, הלא הוא "צנובר". ובאמת דניאל אוהב אותו מאד.

ופתאום הופיע תינוק

לא משנה כמה הכנה נעשה, כשמגיעים "פתאום" עם תינוק הביתה, וכל הדינמיקה משתנה זה לא פשוט לאחים  להתרגל למציאות החדשה. בתקופה הזו חשוב לשלב בין רכות רבה לצרכים שלהם לבין גבולות ברורים, עקביים ואסרטיביים. כאשר הגבולות נשמרים, הילדים מרגישים יציבות, ושלא כל העולם התהפך להם פתאום. (גם אם נדמה לכם, וזה יקרה, שהילדים שלכם מבקשים מכם לשבור את החוקים)

גייסו לטיפול בתינוק וסמכו עליהם איתו באמת

 למרות שהתינוק כל כך שברירי, חשוב שתיתנו לאחיו את התחושה של השותפות בגידולו, קטנים ככל שיהיו. נסו להתאפק ולא להעיר על כל תנועה שמלחיצה אתכם. תינוקות עמידים יותר ממה שנדמה.

כשהתינוק נולד, הזמנתי את הילדים לעזור בהכל. "תחזיקי אותו רגע בבקשה על הספה", "תוכל לתת לו מוצץ?", "שמישהו יביא דחוף חיתול טטרה בבקשה!". 

למרות הלחץ של חברים, דודים וסבים מסביב ("אל תתני לה להחזיק! זה מסוכן"), סמכתי עליהם בעיניים עצומות, כאשר האחריות לבטחון התינוק למעשה בידיי. למשל, לא השארתי אותם לבדם איתו כדי שאם יקרה משהו אוכל לכוון וללמד, ובמידת הצורך להגן ולשמור. 

הגאווה שזה הסב להם בנתה להם את הביטחון מחדש ונתן להם תפקידים חדשים. עבורם, אחיהם התינוק הוא גם באחריותם (בלי כל הלחץ הנלווה כי אנחנו מזכירים להם שזו לא באמת אחריות שלהם), וזה גורם להם להיות מאד טיפוליים ואוהבים, וגאים יחד איתנו בכל התקדמות שלו (במקום לקנא בה).

חפשו כתר חדש

מי שהיה עד כה הצעיר בבית למעשה מעביר (בדרך כלל באי רצון) את הכתר של הקטן המתוק לאחיו התינוק. התחושה הזו מטלטלת עבור הילדים ומייצרת הרבה קשיים: התנגדויות, התפרצויות, רגרסיות ומרדף אינסופי אחר תשומת לב הורית. עלינו כהורים לעזור להם לגלות תפקידים חדשים ומסקרנים שיוכלו לצמוח אליהם, ולחבוש על ראשם כתר חדש, אחר, שיתן להם את תחושת המשמעות החמקמקה.

עדן, הבכורה, בחרה לקחת על עצמה חלקים מהותיים בטיפול ברון. הבחירה הזו היתה למעשה בחירה שהתרחשה באופן טבעי בתפקיד חדש ונוצץ (שנתנו לו כהורים מקום של כבוד להתהוות). זה ביגר אותה ורומם את רוחה בבת אחת.

עבור דניאל, מעביר הכתר, זה לקח קצת יותר זמן, והיינו צריכים יותר לכוון את זה. יום אחד, זיהיתי שדניאל, שרק מלאו לו 5, מתעניין בקריאה ושהוא מצליח לקלוט את העניין במהירות יוצאת דופן. הבנו שיש פה פוטנציאל לתפקיד חדש ומסקרן, והצענו להקדיש לכך המון זמן. זה נתן לו תחושת ערך עצומה שלא תלויה במקום שלו במשפחה. הוא כבר לא היה רק "האח של", הוא היה הילד שעוד לא התחיל גן חובה וכבר יודע לקרוא. התגובות הנלהבות הטבעיות עשו את שלהן, ובעיקר תחושת הגאווה בהתפתחות והצמיחה שלו בעיני עצמו הם אלה שבנו מעין כתר חדש וחלופי לראשו.

אמא, מה איתי?

אחד מהאתגרים הכי שכיחים בגיל הזה הוא שהאחים הגדולים מתגעגעים להרגיש קצת "קטנים" בעצמם. הם רוצים קצת נתח מכל הכרבולים האלה שמקבל התינוק.

זה בסדר גמור לתת להם מזה כחלק ממשחק, ואח"כ לחזור להיות גדולים שוב, ולהנות מהיתרונות של להיות גדולים (וכל מה שזה מאפשר להם ולתינוק עדיין אסור). 

כרבלו אותם, "הניקי" אותם בכאילו, נשאו אותם על ילדיכם ואפשרו לכם למלמל ב"תינוקית": התבוננו בהם בעיניים מאוהבות השמורות לתינוקות - זה נותן להם ביטחון וממלא אותם. מניסיון, זה עושה טוב.

זמן ההאכלה של התינוק זה זמן רגיש במיוחד שבו הרבה פעמים האחים הגדולים יחוו רגרסיה כמו גמילה או רגרסיה התנהגותית. הם ידרשו המון תשומת לב כאן ועכשיו. אני ממליצה להזמין אותם עוד לפני שהם מבקשים להיות איתכן דווקא אז, בכל מה שאפשר לעשות ביד אחת: 

לכרבל, לחבק, לתת יד…

לשחק איתם במשחקים שפורסים על השולחן כמו משחק זכרון ובצק.

לצפות בהם "מעלים הופעה"

להקריא להם סיפור

לא רוצה את אבא!

מצב מאד שכיח הוא העדפת הורה, בדרך כלל את אמא, שקצת נעלמה פתאום. יכול להיות ממש מאבק ודרישה שרק אמא תאסוף, תקלח, תרדים. 

אבות רבים נפגעים מזה, וזה מובן. חשוב לזכור שהילדים לא דוחים אתכם (כן, אפילו אם הם אומרים ממש "לא רוצה אותך!"), הם רק מנסים להקים קול צעקה שגם הם רוצים זמן עם אמא כמו שיש לתינוק. כאשר אתם, האבות, נפגעים מזה, זה רק הופך לעניין יותר גדול שנתקבע. 

אל תחשוש מתגובתם החריפה, מהבכי ומחוסר שיתוף הפעולה. שמש עבורם עוגן של סדר יום יציב, גם אם הם מתנגדים לו כעת.

"מעכשיו אני מקלח. לפעמים כשאמא תוכל היא תקלח. אחרי המקלחת מה תעדיף לעשות עם אמא? חיבוק במיטה או סיפור?". חשוב שלא "תכנעו" לדרישותיהם, ועדיף שתיזמו פעולות עם אמא לפני שהם "דורשים" אותן כשניתן. אם הם כבר דרשו ומתאים לכולם שאמא תחליף, אין בעיה לומר ברוגע "הפעם יצא שלאמא זה מסתדר, איזה כיף!"

 —--

היום, כשאני רואה את עדן מטפלת באחיה הקטן עם אינסטינקטים של אמא, ואת דניאל פורח לצדה, אני יודעת שהעבודה המחשבת הרבה שלנו בנושא השתלמה. אנחנו נותנים להם את המתנה הכי גדולה בחיים: אח.

עדן כבר יודעת את זה, כמה שהיה לה קשה בהתחלה עם דניאל כשנולד. עכשיו גם דניאל יודע, במעבר יותר חלק.

המהמורות הראשוניות האלה הן הדרך שלהם לצמוח כמשפחה. אנחנו כאן כדי להחזיק להם את היד (וגם את האוזניים הקטנות) בדרך.

אם גם אתם מרגישים שהבית שלכם בסערה מאז הלידה, יישום של הדברים יכול להביא להקלה אמיתית בבית.