האם קנאה זה רגש רע?

בשבוע שעבר דניאל, בן חמש, איים שילשין עלי. "אז בשבת אני אגיד אתכם לסבא וסבתא!"

דניאל ישב נסער, דומע ויחף על מושב הנוסע באוטו המונע, בזמן שהוא כבר היה אמור להיות במיטה. רגע לפני כן, במיטתו, בדיוק נפרדתי ממנו. "לאן את הולכת?" הוא שאל. "לחדר בריחה עם האחים שלי." "גם אני רוצה לבוא!"

חיבקתי אותו. "גם אני אוהבת להיות איתך, אבל היום זה לא מתאים." הזכרתי לו שבשבת הוא יראה את כולם אצל סבא וסבתא. סיפרתי לו שבמשפחה נפגשים בכל מיני הרכבים וזה חלק מהכיף, ושכשיגדל אני ממש אשמח שהוא ושני אחיו יעשו דברים יחד גם בלעדיי.

כשהוא התקשה להיפרד ועקב אחרי לאוטו, היה ברור שהוא מרגיש שאנחנו עושים משהו לא הוגן. משהו שמזכיר רגעים מהגן כשצריך את הגננת שתעזור לעשות סדר. ניר היה שם להחזיר אותו בחיבוק הביתה, והוא בכה בכאב אמיתי של ילד שנפגע.

זה אולי נשמע כאילו זה היה רגע קשה, אבל בעיניי זה היה רגע טוב. אני בסדר עם זה שדניאל בכה. זה סימן שהוא מרגיש בטוח להביע קנאה. אני לא רוצה שיחשוב שקנאה היא תחושה מביכה או אסורה. למחרת בבוקר הוא ניגש אלי: "אמא, אני יכול גם ללכת איתך לחדר בריחה?" 

ברור שכן! כמה שמחתי שהוא הפנים את המסר שאני מחלחלת כבר תקופה ארוכה.

המסר שלמדתי לשדר

כשדניאל היה צעיר יותר והתפרץ ב“למה לקחת את עדן?!” נלחצתי. רציתי להסביר לו שהוא לא מקופח. אמרתי “אתמול הייתי איתך”, “זה היה רק כמה דקות”, “אני הרבה איתך”. ההסברים האלה רק חיזקו את ההתחשבנות בבית. זה נכנס גם לאוכל, לדברים שקנינו להם, לזמן אישי, להכול.

עם הזמן ועם לימודי הדרכת ההורים הבנתי משהו חשוב: ברגע שאני נכנסת להשוואות, אני מחזקת אותן. אז אני משתדלת לא לעשות את זה.

במקום זה, התחלתי לענות לו כך: “זה לא קשור לעדן. אם אתה רוצה לעשות משהו יחד, תגיד. אני אשמח.”

וכשאמר שעדן אכלה קינוח אצל חברה והוא גם רוצה, עניתי: “כשמתארחים, אוכלים ממה שמציעים. יצא שעדן אכלה הפעם. היום לא יום קינוח בבית, מחר כן. מחר תבחר משהו שאתה אוהב.”

ועדיין היו מצבים שבהם ביקש ולא קיבל, כי לא תמיד זה מתאים: נעליים שקניתי לעדן כשהיתה צריכה, יום הולדת שהיא היתה במרכזה, רביולי שנגמר והוא אכל פחות.

שניהם עדיין מקנאים לפעמים, הם עדיין שמים לב למה שהאחרים מקבלים. רק שעכשיו, בנוסף לזה, הם גם יודע לבטא מה הם רוצים. ואולי בעתיד, כשיגדלו, הם ידעו כבר לתרגם את הקנאה ישר לבקשה.

לתת בזמן ובמקום מתאימים

קנאה מרגישה הרבה פחות מאיימת כשהילד יודע מה אפשר לעשות איתה. כשילד מבין שלוקחים את הרצונות שלו בחשבון ושנהנים לתת לו כשמתאים, הוא מרגיש יציבות. זה בונה ביטחון שמקשיבים לו ולמה שחשוב לו.

וכשמבקשים משהו שמתאים לי, אני שמחה לעזור. זה שומר על אווירה רגועה בבית, וגם מאפשר לי להגיד “לא מתאים עכשיו” כשצריך ולהרגיש עם זה לגמרי בנוח. 

המטרה היא ללמד אותם שאפשר לרצות משהו שמישהו אחר קיבל, אפשר לבקש, אפשר לקבל תשובה חיובית או שלילית, והכול במרחב רגוע שלא מבוסס על השוואות.

—--

דניאל יבוא איתי לחדר בריחה, כי הוא ביקש, וזה אפשרי, וזה כיף לשנינו. ועד אז אני ממשיכה ללמד אותו את המסר המשפחתי שלנו: שאפשר לרצות, לבקש, ולקבל "כן" או "לא" בלי לבדוק מי קיבל יותר.

ואיפה אצלכם אפשר להפסיק לשחק את משחק ההתחשבנויות?