איך תשתחררו מאשמה הורית

אולי אצלך האשמה ההורית התחילה עוד לפני שהתינוק נולד. הריון מסובך, או לידה שהתנהלה אחרת ממה שדמיינת ומעוררת בך תהיה: "אולי עשיתי משהו לא נכון?"

או שאולי זה התחיל אצלך כשהיא היתה תינוקת ובכתה בהיסטריה בשעות הערב וניסית באמת הכל. הנקה, נדנוד... אבל היא לא נרגעה, וחששת: "אולי אני לא אמא מספיק טובה. אני לא יודעת איך לעזור לה."

או שמא דווקא כשנולדה הילדה השניה, והבכור חיכה שתקראו לו סיפור, אבל אתם הייתם תקועים עם התינוקת. "הזנחנו אותו," אתם חושבים. "הוא מרגיש לבד."

אולי אצלך זה הורגש דווקא כשהם כבר היו גדולים יותר, כשמצאת את עצמך אומר "כן" לכל גחמה קטנה. עוד מסך, עוד ממתק, עוד ויתור על ערך שחשוב לך. "קצת לפצות אותם על שצעקתי, שירגישו אהובים." עד שיום אחד, כשהם מתפרצים עליך כשאתה מסרב לממתק החמישי, אתה מוטרד: "פינקנו  אותם יותר מדי. הרסנו אותם."

לא משנה מתי הרגשתם אותה, אין הורה שחף ממנה. מעבר לזה שהאשמה מכאיבה, גרוע יותר הוא שהיא עוצרת אתכם מלהתקדם לעבר מה שחשוב לכם.

אשליית ההורה הטוב

חלק מהאשמה הזו נובע מהשוואה תרבותית: "אני אמור לדעת איך", "הורים אחרים מצליחים יותר". אנחנו חיים בתקופה שמציבה רף בלתי אפשרי להורות מושלמת, עם הצפה של עצות הורות ותמונות אידיאליות של איך זה אמור להראות.

החומרה של זה היא שאנחנו לא רק משווים את עצמנו למושג מופשט של "הורה טוב". אנחנו ממש רואים במו עינינו בפיד בכל בוקר תמונות של הורים מדהימים (לכאורה). ילדים מסודרים, חיוכים, פעילויות יצירתיות. אף אחד לא מעלה תמונה של השעה שבה הם צעקו או של הרגע שבו ויתרו על הערכים שלהם כי פשוט לא היה להם כוח.

וכשאנחנו קוראים עוד מאמר על "הטראומה שאנחנו עלולים לגרום לילדים" (כן, אולי אפילו כתבות כמו זו), האשמה רק מתעצמת. כי עכשיו יש שם למה שעשינו "לא נכון". בעבר, הורים פשוט עשו מה שעשו. היום אנחנו עובדים בלהיות מודעים, רגישים, אבל לא רכים מדי, נוכחים אבל לא חונקים מדי, ועדיין איכשהו להישאר שפויים.

אז חלק מלשחרר אשמה זה גם לשחרר את האשליה שיש "נכון" אחד. יש רק את מה שעובד לכם, לילדים שלכם, במשפחה שלכם, ברגע הספציפי הזה.

אז איך משתחררים ממנה?

צעד ראשון: הפנימו למה כדאי לכם לשחרר את האשמה

הסוד, אם נודה בכך, הוא שהאשמה נותנת לנו אשליה של שליטה - כאילו אם נתייסר מספיק, זה מוכיח שאכפת לנו. אך עצם כך, היא גם פוטרת אותנו מהתמודדות אמיתית עם מה שמפריע לנו. 

זה מספק לנו רק הקלה רגעית, עד הפעם הבאה שנחזור על זה.

למשל, כשאת מאמינה שההריון המסובך שלך "פגע בילד", את נשארת תקועה בעבר במקום להתרכז בטיפוח של התינוק שכבר יצא לאוויר העולם. 

כשאת יושבת בחוסר אונים עם התינוק בוכה ואומרת לעצמך "אני גרועה בזה", את לא מתמקדת בלנסות להבין איך לעזור לו. 

כשאתה מפנק יותר מדי, אתה לא באמת מכפר על דבר, אלא יוצר בעיות חדשות להרגיש אשם לגביהן. 

לעתים אנחנו מרגישים שכל נשימה וצעד שניקח משפיעים עמוקות על הילד שלנו - אבל האמת היא שלא כל מה שקורה לו הוא בגללכם, ולא כל מה שטוב לו הוא בזכותכם. יש לכם חלק והשפעה, כן.  אבל שום דבר שקרה לא נורא כל כך, ואפשר וכדאי לטובתכם ולטובתם להמשיך הלאה.

לשחרר אשמה לא הופך אתכם לאדישים וחסרי אחריות. זו הדרך היחידה להפסיק להלקות את עצמכם, כדי שתוכלו לפנות מקום לאחריות מעשית, כזו שמאפשרת לכם לפעול, לא רק להתייסר.

אם נצליח לראות למה כדאי לנו לשחרר את האשמה, נוכל להתחיל לתרגם אותה למשהו חדש.

צעד שני: תרגמו את האשמה למטרה

שאלו את עצמכם על איזה ערך יושבת האשמה?

כשאת נזכרת בהריון הלא פשוט, ותוהה אם הרחם שלך היה מטפח מספיק לעובר, יש שם צורך של טיפול וטיפוח. זה הדבר שאליו את למעשה שואפת.

כשהתינוקת בוכה ולא נרגעת, ותוהה אם את מספיק טובה בזה, המטרה שלך היא להיות רגועה ולהקרין יציבות גם במצבים כאלה כמיטב יכולתך.

כשהבכור מרגיש מוזנח, הצורך שלכם הוא לתת לו להרגיש אהוב כמו פעם, גם כשיש עוד אחים. 

וכשאתם מרגישים שפינקתם יותר מדי, הצורך הוא למצוא איזון בין חופש ואהבה לגבולות בריאים. 

כשהאשמה הופכת לצורך ברור, קל יותר לדעת מה לעשות איתה. 

צעד שלישי: החליפו את האשמה בפעולה קטנה

הטעות הכי נפוצה היא לנסות לפצות בגדול. לא רק שזה בדרך כלל לא באמת מפצה על דבר, לפעמים זה גם מייצר בעיות חדשות. במקום זה שבו וחשבו איזו החלטה קטנה וישימה אתם יכולים לקבל ולהתמיד בה באופן קבוע כדי לממש את המטרה שלכם?

למשל כשמחשבות "אולי קשיי ההריון הזיקו להתפתחות שלו" צצות, נתבי אותן למקום חיובי - חבקי, שחקי וטפחי אותו עכשיו. 

או בבוקר, כשהתינוקת בוכה, אל תחשבי "אני לא טובה בזה". נשמי, הזכירי לעצמך: "אני אוהבת אותה, והיא מרגישה את זה." ואם אחרי 20 דקות זה עדיין לא עוזר - הניחי אותה בבטחה במיטה, צאי לחדר השני לנשום, והזכירי לעצמך שלפעמים תינוקות בוכים ולא תמיד אנחנו יכולים לפתור את זה. לתת לעצמך להיות אנושית ולא לדעת תמיד מה לעשות זה גם חלק מלהיות אמא מספיק טובה. 

בערב, לפני שהבכור מבקש לשחק כשאתם עסוקים עם התינוקת, "חזרו" אחריו ואמרו לו "התגעגענו אליך, אפשר שנהיה נהיה יחד לכמה דקות דקות עכשיו? ובשבת ממש נרצה לשחק איתך במגנטים או בכל מה שתבחר."

החלט שאתה עושה כמיטב יכולתך לא לצעוק על הילדים, ואם זה קורה בכל זאת, הזכר לעצמך ששינוי לא קורה ביום ואולי גם לעולם לא תצליח להפסיק עם זה לגמרי. אבל תהיה גאה בעצמך על הדרך, על השיפור. ובינתיים, התנצל בפניהם התנצלות כנה.

וכשאתם שוב מגלים שנתתם עוד מסך או עוד ממתק, אל תוסיפו אשמה על אשמה. תבחרו גבול אחד ברור שקל לעמוד בו, למשל להגביל במידה מסוימת את כמות הממתקים ביום. המסר הוא פשוט: "אני אוהב אתכם בכך שאני שומר על הבריאות שלכם" 

—---------------

וכשיגיע שלב חדש שמעורר אשמה מסוג אחר, אתם כבר יודעים איך לתרגם אותה למטרה ולעשיה פשוטה וישימה. למשל, כשילד, שכבר גדל להיות נער טורק את דלת חדרו בזעם. אתם חושבים מיד: "הוא לא מכבד אותנו יותר" או "אנחנו לא מצליחים להגיע אליו יותר".

אבל הפעם אתם עוצרים, מבינים שהמטרה היא לשמור על תקשורת מכבדת בבית או לשפר את התקשורת לפתוחה יותר. אז אתם לא רצים אחריו, לא מפצים ולא נבהלים.

אז אתם מחכים שהוא יירגע, ואז דופקים ואומרים מבעד לדלת: "אני אוהבת אותך, אתה חשוב לי. אבל טריקת דלת לא מכבדת אותי. כשתהיה מוכן לדבר אני כאן מחכה לך." 

ואם הוא לא נפתח אליכם הערב זה בסדר. אולי מחר תצטרכו לחזור על המסר, ואולי גם מחרתיים. השינוי לא יתבטא בזה שהוא יפסיק לטרוק דלתות מיד, אלא בזה שאתם מפסיקים לפרש את זה ככשלון ומתחילים לראות בזה חלק מהתהליך שלו ושלכם.

אשמה עוד תחזור. אבל הפעם היא כבר לא תנהל אתכם. אתם תנהלו אותה.