הילד שהכי מאתגר אותך יכול להיות הברכה שלך

ואצלי באמת,  הילדה שחוויתי איתה את מרבית האתגרים, הביאה איתה ברכה של צמיחה.

ההתנסות האישית הזו, עליה אספר לכם כאן, הובילה אותי להבין משהו עמוק יותר על אתגרים הוריים בכלל.

 יש את הילד הזה שמאתגר אתכם יותר מכולם. לפעמים הוא פשוט שואב מכם את כל האנרגיה, ולא פעם אתם שואלים את עצמכם איפה טעיתם. אולי מתגנבת גם תחושת אשמה. 

יש רגעים שבהם נדמה שהוא מוציא מכם צדדים שלא נעים לכם לפגוש. 

אבל אולי שווה לעצור לרגע ולבחון את זה מזווית אחרת: 

יכול להיות שהקושי שאתם חווים מולו מספר על משהו פנימי שלכם הרבה יותר משהוא מעיד עליו?

האם הוא באמת "הכי מאתגר"?

כן, הוא עקשן. אבל גם אחיו הביישן מאתגר בדרכו. 

היא היפרית, אבל גם אחותה לא מתרכזת ליותר משתי דקות. 

וזה שהוא חששן - זה אמנם לא קל, אבל מה עם החברים האימפולסיביים שלו שנראים לך “קלים”?

אז למה האתגר איתו מרגיש אחר?

כי בדרך כלל זה לא רק הוא. הקושי אולי מתחיל בהתנהגות שלו, אבל מתעצם במפגש עם אתגר פנימי שלכם. 

לכל אחד יש נקודות שמפעילות אותו במיוחד. מה שמערער אותך אולי כלל לא משפיע עלי. ומה שגורם לי לזעום יכול לעבור לידך בלי שתרגיש.

פעם חברה שעברה לצידי תהליך דומה, שיתפה אותי שהיא קוראת לבן שלה - זה שדורש ממנה הכי הרבה כאמא: "המצפן שלי".

זה תפס אותי ישר. דימוי מדויק כל כך.

לפעמים דווקא הילד שמערער אותנו הכי הרבה מסמן לנו איפה אנחנו יכולים לצמוח.

אצלי, למשל, האתגר היה הרגישות של הבת שלי.בכי וכעסים, לפעמים סביב דברים שנראו לי אז שוליים.

חשבתי שאני חייבת לעזור לה להשתנות ולהיות רגועה יותר, "זורמת" יותר.

היום אני מבינה: הקושי היה שלי. אני הייתי מוצפת בעצמי.

יש לי רגישות שמיעתית. הקולות האלו עברו את הסף שלי. 

וברובד עמוק יותר פחדתי מהרגישות שלה. פחדתי שזה לא יהיה לה קל להרגיש ככה כל הזמן. 

אבל היום אני יודעת שהרגישות שלה לא מגדירה אותה,  והיא גם מתנה שלה, והיא הביאה איתה מתנה גם עבורי.

כשקושי של ילד פוגש קושי של ההורה

הילד שמערער אותנו מציף אתגר שנוגע למשהו לא פתור אצלנו.

הרגשות סביבו מתעוררים שוב ושוב דרך ההתנהגות שלו.

אצלך אולי זו עקשנות שמעוררת תחושת חוסר כבוד,

ואצלך אותה עקשנות מדגישה חוסר סבלנות כשלא עושים דברים בדרך שלך.

אותה התנהגות, אבל סיבות אחרות לגמרי.

אצלך, לעומתי, הרגישות אולי מעוררת דאגה שהעולם באמת מכאיב מדי לילדה שלך.

אצלך התפרצות זעם מערערת על תחושת השליטה,

ואצלך אותה התפרצות מעירה ספק מוכר: "הם לא סופרים אותי?".

וכשהאתגר חוזר יום אחרי יום,

קל לחשוב שהבעיה היא בילד.

אבל כשמבינים שזה קושי פנימי - רגשות ופרשנויות שנובעים מאיתנו -

פתאום אנחנו מסוגלים לראות את הילד אחרת.

להתבונן גם בעצמנו אחרת.

וזה רגע  נדיר של צמיחה.

כך היה אצלי.

אני באה מעולם ההייטק, מקריירה מבטיחה. לא הלכתי ללמוד הדרכת הורים במשך 3 שנים אינטנסיביות כדי לשנות מקצוע.

עשיתי זאת כדי להבין אותה (ואותי) טוב יותר.

בזכותה ולא בגללה

זה היה מסע ארוך של צמיחה ולמידה.

הוא התחיל בהדרכת הורים שלקחתי כאמא, הרבה לפני שלמדתי בעצמי להיות מדריכת הורים.

משהו בתפיסה שלי התחיל להשתנות.

כשהצלחתי באמת להיות שם בשבילה מבלי לראות את הבעת הרגש שלה כבעיה שצריך לפתור,

לה היה פחות בכי ופחות כעסים. 

ופתאום גם אני הצלחתי להנות ממנה יותר.

כשאני ראיתי אותה אחרת, גם היא הרגישה אחרת.

ומשם זה רק הלך והשתפר.

היום אני יכולה לומר בביטחון:

הילדה שהכי אתגרה אותי היא ברכה גדולה.

כדי להיות לה אמא, נדרש ממני לגדול. להבין את עצמי לעומק.

בזכותה שיפרתי את כל מערכות היחסים בחיי, את דרך התקשורת שלי, את ההבנה שלי את נפש האדם.

הצמיחה הזו לימדה אותי חוסן, ופתחה בי חלקים חיים, רכים, חיוביים יותר.

וכשעוברים תהליך כזה, אפשר גם לראות את המתנות שהילדים שלנו קיבלו:

ילד שמתעקש הוא ילד שפועל בשביל מה שחשוב לו, ולא ילך אחרי כולם רק כי כולם עושים.

ילד שמתבייש לא חייב להוכיח את עצמו כל הזמן בחברה.

וילדה רגישה מרגישה בעוצמה גם את עצמה וגם את מי שסביבה. יש בה עומק, אינטליגנציה רגשית, ומבט רענן על החיים.

—

אז מה הילד שלכם מציף בכם? ואיך זה כבר היה שם, הרבה לפני שהוא הגיע?