הילד מתחצף – מה עושים?

את מבקשת שיכין את התיק – והוא עונה: "אל תדברי איתי בכלל." אתה מזכיר לו ששכח משהו – והוא מגלגל עיניים, ממלמל "איזה חופר", או פשוט מתעלם בזלזול. ועוד לפני שהבנתם מה קרה – הוא כבר מבקש משהו, מתיישב לידכם, מדבר כאילו כלום.

אבל לכם – זה לא מתאים. כי גם אם זה "רק טון", זה פוגע. זה מעורר כעס, עלבון, זעם. ופתאום אתם מוצאים את עצמכם נסוגים, משתיקים אותו, צועקים – או פשוט בולעים.

אז מה עושים ברגעים כאלה?

צעד 1 – לעצור: לא ממשיכים כאילו כלום

כשהילד מדבר בזלזול – מוציא לשון, מחקה אתכם בקול מתחכם, עונה בלעג – זה לא הזמן להסביר או לתקן. זה הרגע לעצור.

"אני לא מדברת עם מי שמזלזל בי." "כשתרצה לדבר אחרת – נדבר."

התגובה לא צריכה להיות דרמטית – רק יציבה. זו לא נזיפה ולא עונש – אלא גבול אישי.

לא כי נפגענו, אלא כי לא מקבלים יחס כזה – מאף אחד. גם לא ממבוגר קרוב. וכשהילד לומד שאנחנו שומרים על עצמנו – הוא לומד גם לשמור על הגבולות של עצמו. הוא מפנים שלא צריך להסכים שמישהו יתייחס אליו בזלזול, לא בבית ולא בחוץ. זו דרך מעשית ללמד אותו: כבוד הוא תנאי בסיסי לקשר – מכל צד.

צעד 2 – לא ממשיכים כרגיל בלי תיקון

כשעוברות חמש דקות, והילד בא לבקש משהו – כאן מתרחש הרגע החשוב.

"אני מחכה עדיין להתנצלות על איך שהתנהגת אליי מקודם. ואחר כך נוכל לדבר על זה."

כי התנצלות היא לא טקס – היא למידה. וזה בדיוק המקום שבו אנחנו עוזרים לו להתפתח.

אנחנו לא מנתקים קשר ולא מתעלמים – אבל גם לא מדלגים על תיקון.

כשהוא מוכן – נעמוד לצידו, לא מולו. ננחה אותו בעדינות להבין:

"מה היה שם?" "מה גרם לך לדבר אליי ככה?" "כשאתה מתוסכל – מה יעזור לך לא לגלוש לזלזול?"

מחקרים מצביעים על כך שתהליכים של התנצלות מונחית – בהובלת הורה רגיש אך עקבי – עשויים לתרום להתפתחות אמפתיה, הבנה ויכולת ויסות רגשי אצל ילדים.

Recchia ואחרים (2015) תיארו כיצד שיח רגשי מונחה מצד הורים עוזר לילדים להבין את נקודת המבט של האחר ולבנות מחדש קשרים.

מחקר נוסף של  Smith & Ross, 2007 הראה שילדים שקיבלו הדרכה הורית לפתרון קונפליקטים הפגינו בהמשך מיומנויות חברתיות מפותחות יותר גם מחוץ לבית.

גם כשכועסים, גם כשקשה – לא פוגעים. ואם פגענו – מתקנים.

צעד 3 – להתיר את התסכול שמתחת לפני השטח

לא כל חוצפה היא סתם ניסיון לעצבן. הרבה פעמים – יש שם תסכול, צורך, פצע לא מדובר.

והשיחה שאחר כך היא לא רק "איך תתנהג יפה" – אלא מה באמת הרגשת שם.

"מה היה לך שם?" "הרגשת שאני לא מקשיבה?" "הרגשת שאני שולטת בך יותר מדי?"

חשוב שהשיחה תבוא מתוך הקשר אמיתי – לא מתוך אילוף, אלא מתוך דאגה. אנחנו רוצים שהוא ידע לבטא את עצמו אחרת – אבל גם רוצים לשמוע באמת מה מפריע לו.

לפעמים מה שנשמע מתריס הוא בעצם קריאה:

"מעצבן אותי שאת חוזרת על עצמך!" "תפסיקו להגיד לי מה לעשות!" "יש לי רק חובות – ואתם לא מרשים לי כלום!"

כשהורה מסוגל לשמוע – ולא להיבהל – הוא יכול לשקף:

"אתה מתכוון שאתה רוצה שפחות נתערב לך בהתארגנות בבוקר?" "אתה מרגיש שאנחנו מגבילים אותך יותר מדי? במה למשל?"

ובמקרים מסוימים – ההורה גם יוכל להציע שינוי. כי אם הילד לומד לקחת אחריות – גם אנחנו. שיחה כזו לא רק עוזרת לו לפרוק – אלא מלמדת אותו לנסח בקשה במקום התקפה. ואם באמת תבוא פתיחות מצד ההורה – גם הילד ילמד שתקשורת בונה יותר משתלמת מחוצפה.

אנחנו מבהירים: ההתנהגות עצמה – לא מקובלת. אבל הרגש שמאחוריה – מוזמן. חשוב. ראוי להקשבה.

לא נעלבים ולא מתפוצצים – אבל גם לא עוברים לסדר היום. אנחנו עוצרים לרגע, שומרים על הכבוד – ומלמדים לתקן.

כי אנחנו לא שואפים לצייתנות – אלא לחיבור. לא מגיבים כדי להחזיר – אלא כדי שהילד ילמד.

וכשהוא לוקח אחריות – לא רק אומר סליחה אלא מבין מה קרה – זה לא רק סוף של עימות.

זה התחלה של אדם שמסוגל להיות עם אחרים. לדבר, לטעות, לעצור – ולבנות מחדש.