הדבר היחיד שאתם צריכים לדעת על הצבת גבולות לילדים

אתם יודעים מה הילדים שלכם אמורים לעשות, אבל הם פשוט לא  מקשיבים. לא מפסיקים להשתולל, להתחצף. לא משתפים פעולה. אתם מנסים שוב ושוב לאיים ללא הועיל:  "אם תמשיך, נלך הביתה."  "אני לא מרשה." * "זה הגבול שלי!"

אתם מתמלאים תסכול ונגררים לעוד איום לא ממומש ועוד מאבק. האווירה לא נעימה, לא ככה דמיינתם שתהיה ההורות שלכם.

נקודת הרתיחה

כשמים מגיעים ל100 מעלות הם רותחים. באותו האופן גם לנו יש נקודת רתיחה, רגע שבו אנחנו כבר לא מסוגלים להישאר רגועים. בנקודת הזמן הזו אנחנו רותחים, זועמים ומגיבים בצורה שלא היינו רוצים.

אנחנו בגינה. חם, אני עייפה, יש עוד הורים מסביב. הוא דוחף ילדים, מתחצף אלי, מסרב לזוז כשאני מבקשת שנלך הצידה. כל המבטים עליי. אני מנסה להישאר רגועה, אבל אני פשוט רותחת. הגבול שהצבתי לא באמת עוזר.

כשהוא לא נענה לי ולציפיותיי  אני מתקרבת עוד ועוד לנקודת הרתיחה שלי ומגיבה בפיצוץ.כל עוד אני מחכה שהוא  ייענה לי וזה לא קורה, "הטמפרטורה" שלי עולה.

לפני שמים רותחים יש לכך סימנים מקדימים - בועות זעירות שהופכות גדולות ומהירות יותר, מים הולכים ומתחממים. כולנו מכירים את הסימנים האלה היטב, אבל האם אנחנו מכירים את סימני הרתיחה שלנו?

איך לשמור על קור רוח

במקום לנסות לשלוט על הילדים – למדתי לזהות מה קורה לי. מה הם סימני הרתיחה המקדימים שלי.

זה לקח זמן ולא מעט התבוננות להגיע למסקנה הזו, שהיא אישית – ומשתנה מאדם לאדם. אצלי זה מתבטא בזה שאני מפסיקה לנשום מדי פעם, שאני לוחצת חזק לשלוט בילדים, חרדה מסויימת לא לאבד את ההגה. 

לאחר שלמדתי לזהות את זה, למדתי "לכבות את האש" בזמן לפני שאגיע לנקודת הרתיחה. זו האמנות. כדי לעשות את זה נדרשת הכנה מראש, מחשבה תחילה מה אעשה אם -

מה אעשה אם נצא לנמל ושניה אחרי שנגיע הם שוב יתחילו עם ההתנהגות שמרתיחה אותי ולא יפסיקו? 

> "קשה לכולנו כרגע. אני מחליטה שנחזור הביתה."

ומה אעשה כששוב היא תשאיר את כל החפצים שלה על הרצפה בסלון? > 

"כשהסלון ככה לא נעים לי להיות בו. אני מעבירה את מה שהשארת פה לחדר שלך. תוכלי לסדר כשיהיה לך כוח."

וכשהם מתנהגים בזלזול כלפיי? >> 

"אני בוחרת לא להמשיך ככה את השיחה. נדבר שוב כשיהיה אפשר לדבר בצורה מכבדת."

הגבול שלי – הוא המקום שבו אני שומרת עליי ודרך כך על ילדיי

זה יכול להרגיש בהתחלה כמו ויתור כואב. וזה באמת קשה.לפעמים אני פשוט רוצה להישאר בגינה עם החברים, כמו שתכננו. ולפעמים לא בא לי להסביר להורים אחרים למה אנחנו עוזבים. ולפעמים אני פשוט לא רוצה להתחיל לסדר את כל הבלגן. כי אני רק רוצה שהיא תסדר. עכשיו. שיגיד סליחה. שיתנהג כמו שצריך. ועכשיו.

אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני ההורה כאן. האחריות עליי. אני זו שצריכה להגדיר גבול שאני יכולה לעמוד בו. כשאני עושה את זה אני מצליחה להתקרר ולהירגע. וזו הדרך היחידה להציב גבול אמיתי: לא מתוך תסכול שמתפרץ, אלא ממקום של בחירה מודעת.

זו הדרך היחידה לשמור על הסמכות ההורית שאני כל כך לא רוצה לאבד.וחשוב אפילו יותר: זו הדרך לשמור על הקשר. כי לצעוק, לאיים, או לומר ולעשות דברים פוגעים מרחיק בינינו, ושובר אותי כדמות סמכות - כמישהי שאפשר לסמוך עליה. להשען עליה ועל הרוגע שלה.

אבל זה יגרום לילדים לעשות מה שאנחנו רוצים?

יכול להיות שכן. יש סיכוי טוב שכן. אבל זה לא העיקר.

כשמבטלים תכניות זה מבאס.

כשיש בלגן בחדר קשה למצוא דברים, קשה לזוז.

כשפוגעים באחרים לפעמים לא רוצים להיות בקרבתנו.

אז כן, עם הזמן, הם כנראה ילמדו שזה לא משתלם להם.

לא מיד, לא תמיד. אבל לאט־לאט, ככל שנתמיד זה יכול לקרות.

ובינתיים הם לומדים משהו אחר, לא פחות חשוב:

שאף אחד לא שולט על אחרים אלא רק על עצמו, ושאפשר להציב גבול מבלי להיות כוחני.

שאדם יכול לזהות מתי קשה לו ולשמור על עצמו מבלי לפגוע.

ואם עם הזמן הם יאמצו משהו מזה - מה טוב.

אבל גם אם לא, אתם עשיתם את הדבר הנכון.

בחרתם דרך שמכבדת את כולכם,

ששומרת על רוגע יחסי, על הובלה הורית,

ועל קשר שיש בו אהבה, מקום, וגם אוויר לנשימה.

----

אז נסו לשים לב השבוע: מתי אתם מתקרבים לנקודת רתיחה שלכם, ואיזה גבול תוכלו להציב לעצמכם כדי לעצור לפני שאתם מגיעים אליה?