איך תעזרו לילדכם להתמודד עם פחדים?

"ומה אם הטיל יפגע בבית שלנו?" 

"אמא, את תמותי מתישהו?"

 "אני לא רוצה ללכת לגן. בבקשה אל תלך." 

"אני לא רוצה לישון לבד. יש מפלצת." 

"אני מפחד מהאזעקה!"

ילדים רבים מבטאים פחדים – על מוות, פרידה, סכנות, סיוטים, מחלות, ובארץ - גם על מלחמות. אנחנו כהורים לפעמים לא בטוחים מה לענות, מתוך פחד משלנו: שמא נגביר את הפחד של ילדינו במקום להפחית אותו. בעיקר כאשר אין לנו תשובה טובה כי גם אנחנו מפחדים מאותו הדבר בדיוק. 

אז איך אפשר לענות בכל זאת? 

כשילדים מרגישים שמנסים להבין את הפחד שלהם, שזה אנושי ומותר לפחד, ושיש להם מה לעשות לגביו– הם מצליחים להירגע ולהתמודד איתו. מעבר לכך - הם מרוויחים בגדול כלים לניהול חרדה שילוו אותם בהמשך החיים עם כל פחד שיבוא.

נסו לענות לילדיכם באמצעות שלושת הצעדים מפחיתי החרדה הבאים:

צעד 1 – "למה אתה שואל?"

לפני שניתן מענה, נשאל שאלות משלנו. ילדים לא תמיד יביעו בצורה מדויקת את מה שמפחיד אותם. לפעמים אם נשאל שאלת הבהרה מבין משהו אחר לגמרי. כשהם מרגישים שאנחנו באמת מנסים להבין – הם גם ירגישו בטוחים להיפתח ולהתנסות בעזרה ובהרגעה שלנו בשלבים הבאים, כי הם ירגישו שזה לא נסיון שלנו לבטל או לטשטש את הקושי שלהם.

החתירה להבין עד הסוף היא הבסיס החשוב ביותר להפחתת החרדה. היא מלמדת את הילד להסתכל פנימה ולברר עם עצמו. להבין מה הוא מרגיש, לשים לב למה בדיוק מטריד אותו. ילד שמצליח לזהות את מה שמפחיד אותו, מרוויח תחושת שליטה מסויימת שמפחיתה חרדה. זו מיומנות רגשית שתשרת אותו לאורך כל חייו. 

איך נעשה זאת? 

אפשר לשאול בעדינות – ולחפש מה מסתתר מאחורי השאלה: "למה את שואלת?" "שמעת/ראית משהו כזה?" "למה את חושבת ככה?" "מה אתה חושב שיכול לקרות?"

תשובות שונות ילמדו אותנו על מקורות פחד שונים שמצריכים מענה מעט אחר.

• "אמא, את תמותי?"מהתשובה נבין - אולי שמע על מוות בגן? אולי אולי בעצם אלה מחשבות עמוקות על מי ידאג לו לאחר מותנו?

• "אני לא רוצה ללכת לגן" מהתשובה נבין -אולי היא חוששת שתתגעגע? או שמשהו לא נעים יקרה כשלא תהיו שם?

• "יש מפלצת"

מהתשובה נבין -אולי אלו רעשים בלילה שמפחידים אותו? אולי משהו שראה בסרט או ספר? או שפשוט קשה להירדם לבד והדמיון משתלט?

• "האזעקה מלחיצה אותי"מהתשובה נבין - זה הצליל החזק שמבהיל? או אולי הריצה הפתאומית והמהירה לממ"ד? אולי ההבנה העמוקה יותר שמשהו מסוכן עלול לקרות?

צעד 2 – "זה בסדר לפחד"

הרבה פעמים אנחנו רוצים מיד להרגיע ולקחת להם את החשש והכאב. באופן אוטומטי נגיד "אין מה לדאוג" או "זה לא יקרה", אבל לפעמים זה פשוט לא נכון ושובר אמון, ולפעמים זה נכון, אבל זה לא עוזר לילד כי הוא רק מרגיש פחד ושאף אחד לא מבין אותו. לכן, לפני שנרוץ להרגיע – נזכור מה הפחד עושה לילד ונתמקד בתחושה הזו ולא בגורם לה, שלגיטימי לדעתנו יותר או פחות: הפחד מציף, הוא מבלבל, והוא בלתי נשלט.

כשהילד שומע מאיתנו שזה בסדר לפחד – הוא לא רק נרגע. הוא לומד שפחד הוא חלק מהחיים. הוא לומד לא לפחד מהפחד. זה מה שמאפשר לו לבנות עם הזמן את היכולת להתמודד גם לבד.

והכי חשוב – כשהמבוגר שלצידו, זה ש"אמור לדעת הכול", מודה שזה יכול להיות מפחיד, אבל מגיב ברוגע – הילד מקבל מודל חיקוי. מישהו שמראה שאפשר לפחד, ועדיין להישאר יציב. עם זאת, שימו לב שלא להצהיר שמשהו מסוכן או מפחיד, כי כשהורה אומר דבר כזה חרדה עולה אצל ילדים.

אז איך כן אפשר להתנסח:

• "זה באמת יכול להיות מפחיד לחשוב על זה ככה."

• "גם לי לא נעים כשיש אזעקה."

• "אני רואה שאתה ממש דואג."

• "אני זוכרת שפחדתי מזה גם פעם כשהייתי בגילך"

מחקר שפורסם ב־2024 באוניברסיטת ייל הראה שכאשר הורים היו יחד עם ילדיהם בזמן שפחדו – אפילו מבלי לדבר – פעילות האזור במוח שאחראי על פחד (האמיגדלה) פחתה משמעותית. כלומר, עצם הנוכחות הרגועה של ההורה היא גורם הרגעה בפני עצמה.

צעד 3 – "זה מה שאנחנו יכולים לעשות…"

עכשיו – כשהילד יודע מה הוא מרגיש, ויודע שמבינים אותו – זה הזמן לעבור לפעולה, ולתת מענה אמיתי ולא מתחמק. לא כדי לשכנע שזה כלום, לא כדי "לפתור את זה", אלא כדי לבנות תחושת מסוגלות עם המסר הבא: יש דברים שאפשר לעשות,  ואנחנו בזה ביחד.

הצעד הזה עוזר לילדים (ולמבוגרים!) לעבור ממקום של חוסר אונים – למקום של פעולה ועשייה ומוכח כיעיל מאד להפחתת חרדה וסטרס ברגעי האמת. הרגע בו אנחנו יוצאים מחוסר האונית לפעולה, הוא הרגע שבו הפחד מאבד את הכוח שלו בתודעה שלנו.

אפשר לומר:

• "יש לנו ממ"ד, ואם נשמע אזעקה – ניכנס אליו יחד ונחכה בדיוק לפי הוראות הבטיחות."

• "כשעוברים את הכביש, עושים זאת לפי הכללים: מסתכלים טוב לשני הצדדים לפני כן, ובגיל צעיר חוצים עם מבוגרים ששומרים עליך."

• "כן, זה נכון, אנשים מתים בגיל מבוגר מאוד. אבל לי יש עוד הרבה הרבה שנים להיות איתך יחד."

• "יש לנו מנעול חזק, ואנחנו דואגים לנעול את הבית כדי לשמור מגנבים. ובכלל, גנבים זה דבר נדיר."

• "כשאתה לבד בלילה וחושב על המפלצת, אתה יכול לקרוא לי או לבוא אלי לחיבוק – אני פה בבית, קרובה."

• "אם נשמע אזעקה, נלך יחד לאט ובשקט – יש לנו מספיק זמן, אני מסתכלת על השעון ויודעת בדיוק כמה זמן יש לנו."

• "אם הצליל של האזעקה צורם לך, תרצה שנביא אוזניות או נפעיל מוזיקה כשניכנס לממ"ד?"

המסר הוא לא רק "יש פתרון", אלא – "אתה לא לבד, ויש לך משהו אקטיבי לעשות". זה שינוי קטן אך משמעותי במסר שבונה תחושת הביטחון.

לא רק לילדים – גם לחיים

השלבים הללו – להכיר בפחד ולהבין אותו לעומק, ולעבור מחוסר אונים לעשייה – הם לא יעילים רק עם ילדים. למעשה זוהי בדיוק הדרך המומלצת עבור מבוגרים להתמודדות עם חרדה.

כך לומדים לעשות גם בטיפול פסיכולוגי בחרדה. כך לומדים איך להרגיע את עצמנו. כשאנחנו עוזרים לילדים שלנו בצורה הזו, פעם ועוד פעם – הם מפנימים את הכלים האלה. כך, בפעם הבאה שהם יפחדו – הם יידעו קצת יותר מה עובר עליהם, ויוכלו להתחיל לעזור לעצמם.

בהתחלה בעזרתנו. ואחר כך כשיתבגרו מעט – בזכות הכלים שהענקנו להם – גם בעצמם.